לוקמיה מיאלואידית חריפה היא הצורה הנפוצה ביותר של לוקמיה חריפה בקרב בוגרים, והיא מאופיינת בהתרבות של תאים משבטים של בלסטים מיאלואידים במח העצם, בדם ההיקפי וברקמות מחוץ למח העצם. הטיפול המקובל למטופלים צעירים יותר עם AML שאובחנה לאחרונה ושמצבם הרפואי מתאים לקבלת טיפול כולל טיפול להשראת הפוגה באמצעות ציטאראבין בשילוב עם תרופה מסוג אנתרציקלין בדרך כלל דאונורוביצין או אידרוביצין ולאחר מכן טיפול קונסולידציה. אצל מטופלים מבוגרים יותר AML היא מחלה שונה מבחינה ביולוגית וקלינית המגיבה פחות לכימותרפיה ובעלת שיעורי הפוגה נמוכים וזמני הישרדות ללא מחלה והישרדות כוללת קצרים. התוצאות הגרועות של הטיפולים הקיימים נובעות משיעור גבוה יותר של מאפיינים ציטוגנטיים בעייתיים, משכיחות גבוהה יותר של מחלות המטולוגיות קודמות או טיפולים שניתנו נגד מחלות ממאירות קודמות ומשכיחות גבוהה יותר של ביטוי פנוטיפ העמידות הרב תרופתית. בדומה לכך חלק מהמטופלים הצעירים יותר עם תחלואה נלויית משמעותית בלב או בריאות או באיברים אחרים אינם מתאימים לקבלת טיפול האינדוקציה המקובל.

כמה מחקרים אף הוכיחו את היתרונות של טיפול פעיל בהשוואה לאלו של טיפול תומך בלבד, הן מבחינת הישרדות והן מבחינת איכות החיים, והצביעו על כך שיש להציע טיפול לכל המטופלים המאובחנים עם AML. ונטוקלקס, הניתנת כטיפול חד תרופתי, הראתה בטיחות וסבילות מעודדות, לצד יעילות מעטה, בקרב מטופלים עם AML נשנית/עמידה לטיפול. ואולם, בשילוב עם אזאציטידין, דציטאבין וציטאראבין במינון נמוך, ונטוקלקס הוא טיפול יעיל נגד AML. חשוב לציין שהטיפול בוונטוקלקס בשילוב עם אזאציטידין הוביל לשיפור מובהק סטטיסטית בשיעורי ה-CR, בשיעורי ה-CR+CRi ובהישרדות בהשוואה לטיפול באזאציטידין בלבד, במטופלים עם AML שלא התאימו לטיפול אגרסיבי בכימותרפיה. תסמונת מיאלודיספלסטית היא קבוצה הטרוגנית של הפרעות בשבטים של תאי גזע המטופויטיים, עם תחלואה ותמותה גבוהות (בעיקר בקרב מטופלים ברמות הסיכון הגבוהות). תסמונות אלה מתאפיינות בחוסר יעילות בייצור תאי הדם הבא לידי ביטוי קליני ברמות נמוכות של תאי דם ובשיעורים משתנים של הפיכת המחלה ללוקמיה מיאלואידית חריפה משנית.

כיום, הטיפול המוכח היחיד שמסוגל לרפא MDS ברמות הסיכון הגבוהות הוא השתלה אלוגנאית של תאי גזע או של מח עצם. ואולם, לא כל המטופלים מתאימים לגישת הטיפול האגרסיבית הזאת. כיום, אם השתלת תאי גזע אינה אפשרית, מקבלים המטופלים לעתים קרובות תרופות המפחיתות מתילציה של DNA, כגון אזאציטידין. במחקר משלב 1b, המחקר M15-531, הפגין השילוב של ונטוקלקס עם אזאציטידין בטיחות ויעילות טובות בקרב מטופלים עם MDS ברמות הסיכון הגבוהות שלא טופלו לפני כן. למזופארלימאב הוא נוגדן חד שבטי מואנש לחלוטין המיועד להיקשר ל-CD47. באופן מפורש, האפיטופ הנקשר לנוגדן עשוי לתרום לספציפיות שלו כי הוא הונדס באופן בררני נגד קשירה לצורת ה-CD47 glycoform המבוטאת על ידי תאי דם אדומים בוגריםCD47 הוא חלבון על קרום התא המבוטא ברמה גבוהה בגידולים רבים, ובעיקר בתאי גזע לוקמיים, וקשור לפרוגנוזה גרועה. CD47 נקשר אל החלבון Signal regulatory protein alpha על גבי פאגוציטים ומעביר אותות שליליים מסוג dont eat me ךפאגוציטים קרובים אפילו אם קיימים על גבי תא המטרה סמנים למצוקה תאית כגון קלרטיקולין

אזאציטידין וונטוקלקס יכולות להגביר את ביטוי הסמנים של תאי סרטן למצוקה תאית. ונטוקלקס גורם למוות של תאי סרטן באפופטוזיס, והוכיח יעילות קלינית בשילוב עם אזאציטידין בעת הטיפול ב-MDS וב-AML, ובשילוב עם נוגדנים חד שבטיים לטיפול בלוקמיה לימפוציטית כרונית. השערת המחקר היא שחסימת CD47 בנוכחות חומרים כגון אזאציטידין וונטוקלקס, המגבירים את העקה בתא הגידול, תגרום להגברת הבליעה של תאי גידול בעקה או בתהליך אפופטוזיס באמצעות פאגוציטים. השפעה זו תגרום גם להגברת התגובות הספציפיות לגידול של תאי T אפקטורים בעקבות הצגה של אנטיגנים של הגידול, שמקורם בתאי הגידול שנבלעו, על ידי פאגוציטים. מחקר זה יבחן את הבטיחות והפרמקוקינטיקה (PK) של למזופארלימאב (TJ011133) הניתן בשילוב עם אזאציטידין ועם ונטוקלקס בעת הטיפול בנבדקים עם AML שלא טופלו בעבר, אשר אינם מתאימים לטיפול האינדוקציה המקובל, או בשילוב עם אזאציטידין עם או בלי ונטוקלקס בנבדקים עם MDS ברמות הסיכון הגבוהות שלא טופלו בעבר.