סוכרת הינה מחלה נרכשת ששכיחותה בעולם הולכת ועולה. כ-5-10% מקרב חולי הסכרת שייכים לסוג I ומטופלים באינסולין מרגע האבחנה. כ-90% מחולי הסכרת שייכים לסוג II. בחולים אלה מספר הפרעות שחוברות יחדיו לעליית רמת הסוכר בדם, על השפעותיה המזיקות. שני מנגנונים בולטים בהתהוות סכרת סוג II הינם התפתחות תנגודת לאינסולין, המונעת ממנו לאפשר את כניסת הסוכר ממחזור הדם לתאי הגוף. תופעה זו קשורה לעיתים קרובות להשמנה, אך לא רק. עקב התנגודת המוגברת לאינסולין, הלבלב נדרש להפריש יותר ויותר אינסולין (במצב טרום-סכרתי הלבלב יכול להגביר את ההפרשה עד כ-900% יחסית למצב הנורמלי), אך אינו יכול לעמוד במשימה זו לאורך זמן. כאשר הלבלב כושל, הפרשת האינסולין פוחתת במידה ניכרת (לרוב ירידה של לפחות 60% בכושר ההפרשה בזמן האבחנה הראשונית של סכרת). הטיפול בסכרת מתחיל בשינוי בהרגלי חיים - תזונה ופעילות גופנית, וממשיך במתן פומי (דרך הפה) של תרופות. התרופות הנפוצות בשימוש כיום (טרם ההיזקקות לאינסולין) פועלות במנגנונים שונים לריסון ואיזון רמת הסוכר בדם.

התרופות אינן מטפלות באופן ישיר בשורש הבעיה - התנגודת המוגברת לאינסולין, הפגם שממנו מתחילה שרשרת הליקויים ומחלת הסכרת. בשימוש כיום שתי תרופות המסוגלות להפחית חלקית את התנגודת לאינסולין, האחת בשיעור של כ-33% אך עם שפע תופעות לוואי, והשניה - משפחת התרופות המעכבות ספיגת סוכר בכליה, (מעכבי SGLT2) שיכולה להפחית כ-26% בלבד מן התנגודת. תרופת ה-זיגוזיד-50 הינה מיזוג של תרופה ותיקה לסילוק ברזל מן הגוף (דספרוקסמין) עם אבץ. שילוב זה מאפשר לתרופה לחדור לתוך תאים שככל הנראה נפגעים מפעילותם של יוני ברזל היוצרים עקה חימצונית תוך-תאית, לסלק יונים אלה אל מחוץ לתאים ולהכניס במקומם יונים מועילים של אבץ. יוני האבץ הם בעלי פעילות נוגדת דלקת ומסייעים לפעילות האינסולין בשלבים שונים, החל מהפרשתו מן הלבלב ועד לפעולתו על התאים. בניסויים בחיות סכרתיות התרופה הראתה החזרה של הרגישות לאינסולין למצב התקין בלמעלה מ-90% מחיות הניסוי, תוך נירמול רמות הסוכר ופרופיל שומני הדם.

מטרת המחקר לבחון אם תושג השפעה דומה בחולי סכרת שאינם מאוזנים, ועל הפרק עומדת השאלה אם יש להתחיל אצלם בזריקות אינסולין, או שמא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולמנוע או לפחות לדחות את השלב בו יהיה צורך באינסולין ממקור חיצוני. כן יכללו חולים המטופלים באינסולין אך אינם מצליחים להגיע לאיזון טוב של רמות הסוכר ורמות ההמוגלובין המסוכרר, הנותר בערכם שמעל 8%. יש לציין כי למרכיב האחד בתרופה, הדספרוקסמין, המצוי בשימוש כבר כ-50 שנה, דווחו מעט מאוד תופעות לוואי משך השנים, ואבץ הוא תוספת מבורכת במצבים רבים. בחיות המעבדה לא נצפו תופעות לוואי, וגם לא באיברים פנימיים שנבדקו פתולוגית.

המחקר: המשתתפים יטופלו בזריקה יומית תת-עורית של זיגוזיד-50 משך 84 יום (12 שבועות) והמעקב יימשך עוד ארבעה שבועות נוספים. המינון יעלה בהדרגה מ-0.1 מ"ג לק"ג משקל גוף ועד ל-2 מ"ג לק"ג משקל גוף, תוך מעקב קפדני אחר תופעות לוואי (אם תהיינה כאלה). היעילות תיבחן על ידי השוואת רמת סוכר יומית, הן בצום והן בממוצע, בין תחילת הניסוי לסיומו (וגם במהלכו). כן תיבדק יעילות התרופה בהפחתת התנגודת לאינסולין, הורדת ערך ההמוגלובין המסוכרר (HbA1c), שיפור במדדי דלקת ושיפור רמות השומנים בדם. הנבדקים יוזמנו לביקורי מעקב בהם יבוצעו בדיקות דם ושתן. בשבועיים הראשונים והשבועיים האחרונים של שלב הזריקות יוצמד לכל מטופל/ת חיישן (סנסור) לניטור רציף של רמת הסוכר. מטופלים שיחפצו בכך יחוברו לחיישן סוכר (CGM) למשך שבועיים נוספים (שבועות 15-16) ואף יוצע להם להמשיך במעקב מרפאתי קפדני גם לאחר תום הניסוי.